כיצד מתבצע תהליך האימוץ?
טובת הילד ניצבת במרכזו של חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 ("חוק האימוץ").
היה והילד המועמד לאימוץ הינו בן 9, יקשיבו לרצונותיו אולם לא יעמתו אותו עם הוריו ואף לא יגרמו לו לנקיפות מצפון.

גיל המאומץ יהיה עד 18. הפרש הגילים בין המאומץ למאמציו יהיה מינימום 18 שנים. בני הזוג המאמצים יהיו נשואים ודתם צריכה להיות זהה לדתו של המאומץ (סעיף 5 לחוק האימוץ).

להורים הביולוגיים זכות לחזור בהם מהחלטתם למסור את ילדם לאימוץ אולם, בנסיבות חריגות, רשאי בית-המשפט להכריע בנושא גם ללא הסכמתם .

סעיף 12ג לחוק האימוץ קובע כי בעת העברת ילד למשפחה אחרת למטרת אימוץ יהיה ניתוק קשר בין ההורים הביולוגיים לילד וחיסיון זהות המשפחה המחזיקה בו.

כאשר בית-משפט החליט שילד ימסר לאימוץ, האחריות לגביו עוברת לפקיד הסעד באופן אוטומטי והוא ישמש לו מעתה כאפוטרופוס.
זוגות אשר רוצים לאמץ ילד, יירשמו ב"שירות למען הילד" במשרד העבודה והרווחה, ויעברו תהליך קבלה. היה ונידחו – יש ביכולתם להגיש ערעור על הדחיה.

לקרוביו של המאומץ אין כל יכולת השפעה בהליך האימוץ; צו האימוץ מנתק כל קשר עם ההורים והקרובים של המאומץ.

"ידיד קרוב" הוא אדם שפועל למען האינטרסים של הקטין מבלי להיות בעל אינטרס.
היועץ המשפטי לממשלה הוא חלק בלתי-נפרד מכל הליך האימוץ והוא גם בעל הסמכות הבלעדית להגיש לבית-המשפט בקשה להכריז על קטין כבר-אימוץ.

רק במקרים בודדים שבהם לא נענה בית-המשפט לעמדת פקיד-הסעד והתנגד למתן צו-אימוץ, יסכים בית-המשפט לאימוצי- קרובים.

רשם אימוצים הוא אחת מההיררכיות המשפטיות בעניין האימוץ והוא זה שירשום כל צו אימוץ וכל ביטול שלו. חשיבות רבה ניתנת לרישום בפנקס זה, כיון  שבו נרשמת זהותו הטבעית של המאומץ, ובעת שירצה להינשא זהו מידע חיוני ביותר. כמו כן, כאשר המאומץ מגיע לגיל 18, עומדת לו הזכות לדעת מי הם הוריו הביולוגיים אשר פרטיהם כלולים במרשם.

בחוקים הדנים בזכויות ובחובות שבין הורים לילדיהם, אין החוק מתערב ביחסים שבין הורים לילדיהם, אך לעיתים אין ברירה והמחוקק מתיר אימוץ ילד ללא הסכמת הוריו.

שיקול "טובת הילד" יהיה הבלעדי והמכריע, וידחה כל שיקול אחר.
ניתן להכריז על ילד כבר-אימוץ אם הוכח שהילד לא טופל כראוי על ידי הוריו הביולוגיים ו/או אם הללו חסרי מסוגלות הורית ו/או אינם ממלאים את תפקידם כהורים. יחד עם זאת, שופטי בית המשפט העליון קבעו כי לא ניתן לומר שהורה הסובל ממחלה חשוכת מרפא אינו ממלא את חובותיו כלפי ילדו והשאלה הנשאלת היא לא האם ההורה רוצה לדאוג לקטין, אלא האם הוא מסוגל לעשות זאת?

הפקרתו/נטישתו של ילד היא חמורה יותר מהימנעות ממילוי חובות הורה. בית המשפט העליון ראה בכך כוונה מוחלטת לוותר על הזכויות של ההורים בילדם.

במקרים של מוגבלות נפשית/פיזית, ליקוי באישיות ההורה, אישיות בלתי בשלה, מחלת-נפש, פיגור וכדומה, נקבע ע"י בתי המשפט כי אין להורה מסוגלות הורית לדאוג לילד וכי מדובר בעילה מספקת למסירת הילד לאימוץ.