בעבר הרחוק חל הכלל כי רק לאחר הגירושין ניתן לחלק את הרכוש של בני הזוג.
כיום מצב הדברים הנו כי ניתן לחלק את רכושם של זוג נשוי עקב סכסוך שהתגלע גם אם טרם נפתח הליך גירושין.  

הכלל החל בעניין זה הנו סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, תשל"ג – 1973  ("חוק יחסי ממון") אשר מסדיר בהוראותיו את איזון המשאבים בין בני הזוג. משמעות הכלל הינה כי נכסים משותפים של בני הזוג (לרבות נכסים שרשומים על שם אחד מבני הזוג אך נצברו במהלך תקופת החיים המשותפת כגון קופ"ג, קה"ל, זכויות פנסיוניות וכד') יאוזנו באופן שווה בין הצדדים.

סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מהווה חריג לכלל הנ"ל ולפיו, איזון הנכסים כולם או מקצתם, יכול וייעשה שלא באופן שווה. חריג זה לכלל אושר גם בבג"צ 4178/04 ע"י כבוד הש' בייניש.

עיון בפסקי הדין מאוחרים אשר עשו שימוש בסעיף הנזכר דלעיל מעלה כי הדבר נעשה במשורה, בזהירות ובנסיבות מיוחדות בלבד כאשר:
א. קיים פער רב ביכולתם הכלכלית של כל אחד מבני הזוג.
ב.  צירוף הנכסים של כל אחד אחד מבני הזוג "לקופה משותפת" יהפך לבלתי הוגן בנסיבות בהן בן הזוג השני צבר בתקופת החיים המשותפים נכסים רבים ממקורות חיצוניים (למשל, ירושה).
ג.   התנהגות בלתי ראויה של אחד מבני הזוג, למשל: אלימות או התנהגות מחפירה.
ד.   מקרים כלליים בהם תחושת הצדק נפגמת.  
 
בפסקי דין שונים נעשה שימוש בסעיף 8 (2) לחוק הנ"ל לא רק נוכח אלימות אלא גם במקרים של וחוסר תום לב מצד אחד מבני הזוג, למשל בנסיבות של הברחת רכוש ו/או אי גילוי מלא ומפורט של הצהרת הפרטים .

עפ"י הפסיקה, כוונת בית המשפט הינה לעשות צדק במקרים חריגים כשמעמיקים בעניין בו בן הזוג האחד צבר נכסים רבים ואינו רוצה לשתף את בין הזוג השני בעת הפירוד.

יצוין כי מירב פסקי הדין אשר ניתנו בעניין זה מצאו לנכון להעביר יותר רכוש לאישה בנסיבות המפורטות לעיל.
עוד יצוין  כי בהתאם לדין האישי הרי שגבר אף מחויב במזונות הילדים ובקיומם של הסדרי הראיה והוצאות נוספות.

יוצא אפוא כי לאור התפתחות הפסיקה, טוב יעשו בני זוג אשר שורר ביניהם, מלכתחילה, פער כלכלי באם יערכו הסכם ממון אשר מסדיר את ענייני הרכוש עוד בטרם יחל "ערבוב הנכסים והכספים" שכן, במרוצת השנים, ההוכחה הפוזיטיבית איזה רכוש מגיע למי ומה מקור הכסף שבו נרכש הופכת יותר ויותר קשה להוכחה ולא פעם מוצא עצמו הצד שנתן את הכספים בחיסרון ראייתי אשר אינו עונה על דרכי ההוכחות בדיני הראיות.

הח"מ מוצא לנכון לציין כי גם גידול הילדים מהווה תרומה מלאה לתא המשפחתי ואף השקעה חלקית ופחותה בדירת המגורים המשותפת תקנה בסיום את הזכות לחלוק באופן שווה ולעיתים חריג ברכוש המשותף. כמו כן, אשה אשר תרמה להשבחתו של נכס נפרד (בכסף או בעבודה), תהא זכאית לפירות מתוך שווי ההשבחה גם אם הנכס רשום על שם בעלה בלבד.   

באופן דומה, כאשר נכס רשום אמנם בבעלות אחד מבני הזוג עקב ירושה למשל אך הוא א. הוקם ולו בחלקו ממאמץ משותף; ב. הכנסותיו איבדו את אופיין כפירות ירושה והפכו לכספים משותפים עם הפקדתם בחשבון משותף לבני הזוג או בחשבון חברה שבני הזוג היו בעלי מניותיה; ג. התנהגותם של בני הזוג ואורח חייהם יצרו הסתמכות של האישה לגבי זכותה וחלקה בנכס אשר הכנסותיו קיימו את המשפחה; ד. לאור שנות נישואים ממושכות, הולדת ילדים משותפים, והעובדה כי יחסי בני הזוג היו תקינים פחות או יותר והיה שיתוף פעולה ביניהם, אזי, במקרים אלו נפסק כי על הגבר היה מוטל הנטל להבהיר לבת הזוג שאין הוא מתכוון לשתפה בהשבחת נכס הירושה וכי במקרה של פירוד ייחשב הנכס כ-"נכס נפרד" שאינו בר איזון ע"פ חוק יחסי ממון. בנסיבות בהן לא עשה כן, אין זה הוגן לשלול את תחולת השיתוף על אותו נכס. אדגיש כי אין מדובר בשיתוף בנכס עצמו אלא רק בפירות ההשבחה שלו דהיינו – האשה תהא זכאית למחצית מסכום ההשבחה.