על פי החוק העברי, החובה העיקרית המוטלת על אב כלפי ילדיו עד הגיעם לגיל 18 הינה לזון אותם ולפרנסם.
החובה לדאוג לצרכיהם ההכרחיים של הילדים אינה תלויה ביכולתו הכלכלית של האב – חובתו לפרנס את ילדיו קודמת לזכותו לפרנס את עצמו. חובה זו מתבטאת בחובה לשלם דמי מזונות ילדים בעת גירושין של בני זוג ללא תלות במצבו הכלכלי.

צורכיהם של הילדים מתחלקים לצרכים הכרחיים ולצרכים מדין צדקה.
צרכים הכרחיים מוגדרים כצרכים החיוניים לקיומם של הילדים. צרכים אלו כוללים מזון, הלבשה, הנעלה, מדור (מקום מגורים ואחזקתו), חינוך, צרכים בריאותיים דחופים, טיפול בילדים קטנים, הוצאות בגין גן ילדים רגיל (שאינו מעון יום) וצרכים מדין צדקה. צרכים מדין צדקה מוגדרים כצרכים עודפים רבים, שאינם חיוניים לקיום הילדים כגון חוגים, בילויים, מתנות, טיולים ומעון יום.

האב חייב בתשלום צרכים הכרחיים של ילדיו בכל מקרה, ללא תלות במצבו הכלכלי. גם אם האב נכה, חי על קצבה, ואין לו כל הכנסה, הוא עדיין מחוייב בתשלומם. כלומר, תשלומי דמי מזונות ילדים יקבעו על-פי צורכי הילדים ולא בהתאם לעושרו של האב. הצרכים ההכרחיים של הילדים מוגדרים כאחריותו של האב בלבד, והאם אינה אחראית להם מבחינה כספית. בנוגע לצרכים מדין צדקה, האב ישלמם רק במידה וידו משגת לשלמם, ואם הוכח כי הילדים היו רגילים לרמת חיים זו לפני פרידת ההורים. צרכים מדין צדקה יחולו מבחינה כספית על האב ועל האם ביחד, אלא אם האם לא יכולה לשאת בהם.

פסקי דין מזונות – משמעות גיל הילדים בקביעת גובה מזונות

על פי הדין העברי, מחולקים הילדים לשלוש קבוצות:

"קטני קטנים" עד גיל 6: חובת האב לפרנס ילדים בגיל זה היא מוחלטת, גם אם אין לו כל הכנסה.

גילאים 6-15: האב ממשיך להיות אחראי יחיד לצרכים ההכרחיים, אך לגבי הצרכים מדין צדקה, נדרשת השתתפות שווה (בדרך כלל) של האישה במזונות הילדים.

גילאים 15-18: מאחר ובגילאים אלו יכול הילד (תאורטית) לעבוד, אזי כל הוצאותיו הם בבחינת דין צדקה ולכן הוצאות אלו יושתו על שני ההורים בחלוקה ההולמת את גובה הכנסותיהם. בתקופת שירות החובה הצבאי, חייב האב (על פי הפסיקה – לא על פי הדין העברי) להמשיך לשלם שליש מן המזונות שהיו משולמים עד אותו מועד.